כדי להבין את בטומי צריך ללכת להתחלה, המיקום בכיכר אירופה הוא התחלה נפלאה, פסל מדיאה – היא היתה בתו של מלך קולכיס (מה שהיום אנחנו קוראים לו גיאורגיה) היא בגדה במולדתה ובמשפחתה ועזרה לגבר יפה תואר בשם יאסון להחזיר ליוון את גיזת הזהב של האייל האגדי כריסומאלוס שעל פי האגדה היתה שייכת לאביו, יאסון יצא למסע על הים השחור על גבי ספינת הארגו ועליה 50 לוחמים מטובי בניה של יוון, מי כאשר הגיע ספינת הארגו לחופיה של קולכיס חיכה לו המלך עם בתו מדיאה.
המסע לקולכיס היה אלים וקשוח, בזמן הסערה הקשה קראו הלוחמים לים "השחור" – כי מבחינתם זעמו של פוסידון השחיר את הים. בגלל מיקומו הגיאוגרפי של הים השחור הוא נוטה להיות ערפילי ההרים הרבים שמקיפים אותו, סוג הסלעים, צבע אבני הקרקעית נותנים לו צבע כהה. המסע הארוך גבה אבדות בנפש, הוא ארך חודשים רבים. המעבר מיוון דרך מיצריי הבוספורוס, הקשו מאוד על הארגו וה-"ארגונאוטים" שהיו לוחמים חזקים, הסיפור מספר כי על הספינה היו הרקולס, אכילס ועוד רבים וטובים, ממש סיירת מטכ"ל של יוון.
לא כולם שרדו את המסע העצירות בדרך היו ארוכות וחלקם פרשו, אבל נחישותו של יאסון להחזיר ליוון את כבודה ומזלה היה חזק מהכל.
מלך קולכיס ידע את המסע שעשה יאסון כדי להחזיר את גיזת הזהב אבל הוא לא התכוון להחזיר אותה בקלות . הוא הטיל על יאסון 3 משימות בלתי אפשריות.
- לחרוש שדה באמצעות 3 שוורים יורקי אש.
- לזרוע בשדה שיניים של דרקונים מהם יצמחו לוחמים ענקיים.
- להרוג את הלוחמים.
יאסון היה אבוד לא לא ידע כיצד הוא יכול לבצע את המשימה הזאת, הוא לא יכול לחזור ליוון ללא גיזת הזהב, הצלחתו היא הצלחת אנשיו ועמו, מדיאה שהיתה מכשפה כישפה את הדרקון ובכך הצילה את יאסון ויחד הם ביצעו את המשימה הבלתי אפשרית, מדיאה עזבה את הכל למענו וחזרה איתו לאזור קורינתוס יוון.
סיפורם הטרגי של יאסון ומדיאה יש קשר הדוק לסיפור של בטומי. העיר חוותה קשיים עצומים כמו כל גיאורגיה, הדם הרב שנשפך על אדמה סיפק חומר ללא מעט פואמות שירים וסיפורים, אדמה שמחפשת זהות עד היום קרועה ושסועה רווית מלחמות ומאבקי כוחות. הגיאוגים הם אנשים אדמה.
כמו יאסון גם בטומי נלחמה רבות כדי להחזיר את עצמאותה. וכאן מתחיל סיפורה.
בטומי הוקמה בסוף המאה ה- 19, בחירת המיקום שלה מאוד קשורה למזג אוויר הנוח שלה רוב ימות השנה. הרוסים האליטיסטים רצו עיר שאליה יוכלו לברוח מהקור הרוסי, היא נבנתה על יסודות העיקרון הזה, הכל למען הדוב הרוסי. את כיכר אירופה בנו אדריכלים שבנו את ניס וקאן בהבדל "קטן" עליהם לא ישבה המפלצת הקומוניסטית.
הגיאורגים אומרים: "מי ששותה רק מים בסוף ימות מחלודה בגוף " – השנינות הזאת מקלה על מצבה הלא פשוט של המדינה הזאת. קל מאוד להתאהב בבתומי ללכת לאיבוד בין הסימטאות והכיכרות , יחד עם זאת ניתן לראות בכל מקום את שרידיה של המכונה הקומוניסטית. ולמרות כל ההתפתחות וכניסתם של משקיעים מבחוץ עדיין גיאורגיה ובתומי קשורה לדב הרוסי בחבל הטבור.
את כיכר אירופה בנו מתוך הידיעה הזאת, להביא את המערב לתוך גיאורגיה, היא מחביאה בתוכה סיפורים מהרבה מקומות בעולם, הכיכר מוקפת בתי קפה ומסעדות, הופעות ומוזיקה מצויינת, כל מי שיושב באחד מבתי הקפה מתמוגג מהריח היופי והטעם, כל אחד מרגיש את הכנסת האורחים הגיאורגית. עבור הגיאורגים האורח הוא בן מאלוהים. ונשלח אליהם כדי להקל עליהם במבחן הנתינה לזולת.
הרי על פי הגיאורגים צריך לעזור להם להשתפר באירוח ולתת כבוד שניתן רק למלכים.
אך למרות רוחב ליבם הם יודעים להפוך ממכניסי אורחים למכניסי מכות בשתי דקות, אל תטעו, גיאורגיים יודעים להלחמם על אדמתם, הם הצליחו לשמר מורשת, מסורת, כתב, מוסיקה, אוכל למרות כל הכובשים שלה. הם לא איבדו לרגע מהאותנטיות שלהן, יחד עם זאת – הכיבוש האחרון היה המסמר האחרון בארון הקבורה הגיאורגי. הרוסים נכנסו אליה ומעולם לא עזבו, למרות שבסופו של דבר זכו בעצמאות " לכאורה".
הרוסים היו סופה הטרגי, בטח לאחר התפרקות ברית המועצות ב- 1991. בראשיתה היא הוקמה על ידי פומפיוס הקיסר הרומאי על גבי חורבות של קולוניה יוונית, בתחילת ימי הביניים השתלטה האימפריה הערבית על הממלכות הגאורגיות. המאה ה- 13 פלשו המונגולים לממלכה הגיאורגית.
במאה ה- 15 נחלה כישלון והתפרקה והיתה שייכת תקופה לנסיכות גוריה שישבה בדרום מערב גאורגיה, לאחר מכן נכבשה שוב רק הפעם על ידי העות'מאנים (כיבוש שניכר עד היום). מחוז אג'רה שבה נמצאת בטומי גובלת עם טורקיה, יש מעבר גבולות, מעבר סראפי שמו, שבו ניתן לנסוע לטורקיה דרך היבשה ללא שום בעיה, ההשפעה הטורקית קיימת בכל מקום הן בגלל ריבוי הטורקים שחיים בבטומי והן מבחינת האוכל והן מראה האנשים.
העיר בטומי נפגעה מהכיבושים הרבים שעברה לאורך השנים, זו היתה פגיעה ארוכת שנים שהפכה את בטומי לעיר מעמד נמוך ביותר. לימים היא סופחה לרוסיה בשנת 1878 וזה חרץ את גורלה, אבל הפעם דווקא לטובה.
כל השמנה והסלטא של רוסיה ואירופה נהגו להגיע לנפוש בה, בגלל יופיה האקלים הנוח השורר בה במשך רוב עונות השנה. יחד עם התיירות וצינור הנפט שעובר בה הפכה את בתומי למרכז כלכלי תעבורתי חשוב.
האדם המפורסם ביותר (לשמצה) שחי בה היה יוסיף סטלין (שליט ברה"מ לשעבר שהיה גיאורגי), הוא פעל בבטומי והתחיל בה את הפעילות המחתרתית שלו. או בשמו המלא יוֹסֵבּ בֶּסָריוֹנִיס דזֶה ג'וּרָ'אשׁווִילִי, אימו ייעדה אותו לכמורה הזוי? סטלין כמור? היא רצתה להודות לאלוהים ששמר אותו ממחלות ומוות.
שני אחיו הגדולים מתו בילדותם. סטלין "איש הפלדה" – שלט בברית המועצות לשעבר מ- 1922 ועד יום מותו ב- 1953.
ההצלחה של בטומי קשורה רבות לעיר הנמל פותי שהיא צומת חשוב של פרויקט מסדרון התשתיות אירופה-קווקז-אסיה הנמתח בקו טשקנט–אשגבאט–טורקמנבאשי–באקו-פותי ומשם ממשיך לעיר הנמל הרומנית, קונסטנצה ועיר הנמל הבולגרית, ורנה. הרעיון לייסוד עיר הנמל הגיע זמן קצר לאחר שהאימפריה הרוסית כבשה את העיר, בשנת 1828, מידי עות'מאנים. בשנת 1858 קיבלה העיר מעמד של עיר נמל אולם הנמל לא נבנה עד לשנת 1899. בשנה זו הואצה בניית הנמל בראשות ראש העיר, ניקו ניקולדזה, והושלמה בשנת 1907. מאז נבנה הנמל מחדש מספר פעמים. הפעם האחרונה הייתה בחסותו של ממשלת הולנד והאיחוד האירופי.
אבל זה לא הסוף ב- 1918 עקב ההצלחה של הנמל והסכם נמל "פוטי" (הסכם בין האימפריה הגרמנית וגיאורגיה ,שבו קיבלה גיאורגיה הגנה והכרה מגרמניה) ותבוסתם של גרמניה ובריטניה במלחמת העולם הראשונה הועברה בטומי בחזרה לגיאורגיים.
זאת היתה תקופת עצמאות קצרה, שנתיים בלבד לאחר מכן סופחה גיאורגיה חזרה לרוסים. הרוסים מעולם לא עזבו את גיאורגיה, גם היום השקעות רבות של אוליגרכים רוסים נעשים בבטומי.
בשנת 1995 גדלה בהדרגה יכולת הקיבול של הנמל עד 2001 היא כבר עמדה על 8 מיליון טון, הרווח השנתי של הנמל מוערך בכ- 200-300 מיליון דולר, אבל איפה כל הכסף? צריך רק מבט חטוף אחד כדי להבחין שיש פער עצום בין מלונות הפאר הגדולים, הבניינים המוזרים וכל האטרקציות ולהבין את גודל העוני והעצב בעיניים של הגיאורגים המקומיים. מי נהנה מהעושר הזה? בטח לא הם!
בטומי היתה ועודנה קיבוץ גוליות של דתות ועמים, יש בה קתולים אורתודוקסים מוסלמים יהודים ולא מעט צוענים. זה בדיוק מה שהופך אותה לכל כך מיוחדת הדיסונס בין החדש לישן, בין עצב לשמחה בין החיוך לדמעה.
אז כמו שהגיאורגים אומרים: "מי ששותה רק מים יסבול בסוף מחלודה בגוף".
השנינות הזאת היא לא פחות מדרך חיים.
הכותבת: מירי גרינמן, מדריכה מומחית לגאורגיה